אדיב רינה
נולדתי בשנת 1935 לרחל ולבנימין קראדי בעיר בנגאזי שבלוב. אבי היה סוחר ובעל חנות. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שישה ילדים: אילנה, דינה, נעמי, עליזה, מיסה ואני.
לוב הייתה נתונה לשלטון האיטלקי. ב-10 ביוני 1940 עם הצטרפות איטליה למלחמה קיבלו השלטונות בלוב הוראה לכלוא את היהודים במחנה ריכוז בג`אדו, כ-150 ק"מ מטריפולי. ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה כנגד האיטלקים וכבשו כעבור חודשיים את אזור קירינאיקה לרבות בירתה בנגאזי. ההסתה כנגד היהודים הוחרפה. הגרמנים שלחו את פילדמרשל רומל לסייע לכוחות האיטלקים, ובאפריל-מאי 1941 הבריטים נסוגו מאזור קירנאיקה למצרים. הגרמנים פלשו ללוב וחברו לכוחות האיטלקים - כוחות הציר. בשנת 1942 הוקמו מחנות כפייה ליהודים בשל המצב בחזית והצורך הגובר בכוח עבודה. היהודים רוכזו ונשלחו בטרנספורט למחנה ג`דאו. במחנה שרר רעב כבד והיהודים סבלו בו מזיהומים ומחלות. אבי, שהביא עמו כסף, ברח בלילה מתחת לגדר המחנה והביא עמו מזון. אבי נלקח לעבודת פרך והיה מעמיס על מריצה חול ואבנים ומעבירם ממקום למקום. כמו כן היה מעביר במריצה את הנפטרים לקבורה. במחנה הייתה הקצבת מזון. לכל איש סופקו שלוש כפות קמח תירס לאפיית לחם. האפייה היתה חייבת להתבצע בהסתר. אמי רצתה להעצר ולהיות כלואה בכלא יחד עם אמהּ ואמה החורגת. היא יצאה בהפגנתיות עם דלי מים כדי שהקצין הגרמני יעצרה ויכניסה לבית הסוהר. כך ישבו ביחד לילה אחד במעצר ולמחרת בבוקר שוחררו. לאחותי מיסה שהתחבאה היה שׂער ארוך, עשו קרחת. רק דודתי נפטרה מהטיפוס והדיזנטריה הקשה שפרצה במחנה. אנו לא לקינו בה. מחנות הכפייה הגדולים ביותר שהוקמו ב-1942 היו: מחנה סידי אל עזיז, בוקבוק ומחנה ג`אדו שהיה הקשה ביותר. המשפחות שוכנו בבלוק אחד גדול. לכל משפחה הוקצו מספר מטרים למחייה. החציצה בין המשפחות נעשתה באמצעות שמיכה ששימשה כווילון. על המחנה שמרו הגרמנים. מתוך 2,600 יהודים שהובאו למחנה ג`אדו נפטרו כ-500 מתשישות, מרעב וממחלות.
בינואר 1943 שחררו הבריטים את המחנה. הוחזרנו לבנגאזי. על חנות אבי נפלה פצצה ולא נותר ממנה זכר. הערבים בזזו את כל רכושנו. חיינו בבנגאזי משנת 1944 עד 1949 ובשנים אלו למדתי עד כיתה ה`. בשנת 1949 נסענו לטריפולי ומשם עלינו ארצה באמצעות הסוכנות באנייה "עצמאות".
נשלחנו לבית עולים בבאר יעקב ושהינו במקום במשך שנה אחת. למדתי לימודי אחות מעשית אך לא הספקתי לעסוק בכך. עקרנו למגדיאל. אבי פתח חנות מכולת ואני סייעתי לו בחנות.
בשנת 1951 נישאתי ליוסף. עבדתי כמטפלת תינוקות.
נולדו לנו שבעה ילדים: שמחה, חי - אלוף משנה במילואים, ראש עיריית הוד השרון, רחל - עובדת במערכת עתון ברעננה, בנימין – גמלאי צבא קבע, שמואל ז"ל - סגן אלוף בגבעתי, נהרג בהתקלות עם המחבלים בהר דוב ב-26 באפריל 1988, יאיר - יהלומן ולילך - עובדת קופת חולים "מכבי".
זכינו ליהנות מ-21 נכדים: אלי, מירב, ענבל, שחר, רינת, יוסי, שקד, גיא, שמוליק, טליה, דנה, רוני, מאיה, אורלי, ריני, יוסי, אסף, אלעד, יוסי, אלי, וגלית. וכן משלושה נינים: שחף, ירדן ועמית.
לוב הייתה נתונה לשלטון האיטלקי. ב-10 ביוני 1940 עם הצטרפות איטליה למלחמה קיבלו השלטונות בלוב הוראה לכלוא את היהודים במחנה ריכוז בג`אדו, כ-150 ק"מ מטריפולי. ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה כנגד האיטלקים וכבשו כעבור חודשיים את אזור קירינאיקה לרבות בירתה בנגאזי. ההסתה כנגד היהודים הוחרפה. הגרמנים שלחו את פילדמרשל רומל לסייע לכוחות האיטלקים, ובאפריל-מאי 1941 הבריטים נסוגו מאזור קירנאיקה למצרים. הגרמנים פלשו ללוב וחברו לכוחות האיטלקים - כוחות הציר. בשנת 1942 הוקמו מחנות כפייה ליהודים בשל המצב בחזית והצורך הגובר בכוח עבודה. היהודים רוכזו ונשלחו בטרנספורט למחנה ג`דאו. במחנה שרר רעב כבד והיהודים סבלו בו מזיהומים ומחלות. אבי, שהביא עמו כסף, ברח בלילה מתחת לגדר המחנה והביא עמו מזון. אבי נלקח לעבודת פרך והיה מעמיס על מריצה חול ואבנים ומעבירם ממקום למקום. כמו כן היה מעביר במריצה את הנפטרים לקבורה. במחנה הייתה הקצבת מזון. לכל איש סופקו שלוש כפות קמח תירס לאפיית לחם. האפייה היתה חייבת להתבצע בהסתר. אמי רצתה להעצר ולהיות כלואה בכלא יחד עם אמהּ ואמה החורגת. היא יצאה בהפגנתיות עם דלי מים כדי שהקצין הגרמני יעצרה ויכניסה לבית הסוהר. כך ישבו ביחד לילה אחד במעצר ולמחרת בבוקר שוחררו. לאחותי מיסה שהתחבאה היה שׂער ארוך, עשו קרחת. רק דודתי נפטרה מהטיפוס והדיזנטריה הקשה שפרצה במחנה. אנו לא לקינו בה. מחנות הכפייה הגדולים ביותר שהוקמו ב-1942 היו: מחנה סידי אל עזיז, בוקבוק ומחנה ג`אדו שהיה הקשה ביותר. המשפחות שוכנו בבלוק אחד גדול. לכל משפחה הוקצו מספר מטרים למחייה. החציצה בין המשפחות נעשתה באמצעות שמיכה ששימשה כווילון. על המחנה שמרו הגרמנים. מתוך 2,600 יהודים שהובאו למחנה ג`אדו נפטרו כ-500 מתשישות, מרעב וממחלות.
בינואר 1943 שחררו הבריטים את המחנה. הוחזרנו לבנגאזי. על חנות אבי נפלה פצצה ולא נותר ממנה זכר. הערבים בזזו את כל רכושנו. חיינו בבנגאזי משנת 1944 עד 1949 ובשנים אלו למדתי עד כיתה ה`. בשנת 1949 נסענו לטריפולי ומשם עלינו ארצה באמצעות הסוכנות באנייה "עצמאות".
נשלחנו לבית עולים בבאר יעקב ושהינו במקום במשך שנה אחת. למדתי לימודי אחות מעשית אך לא הספקתי לעסוק בכך. עקרנו למגדיאל. אבי פתח חנות מכולת ואני סייעתי לו בחנות.
בשנת 1951 נישאתי ליוסף. עבדתי כמטפלת תינוקות.
נולדו לנו שבעה ילדים: שמחה, חי - אלוף משנה במילואים, ראש עיריית הוד השרון, רחל - עובדת במערכת עתון ברעננה, בנימין – גמלאי צבא קבע, שמואל ז"ל - סגן אלוף בגבעתי, נהרג בהתקלות עם המחבלים בהר דוב ב-26 באפריל 1988, יאיר - יהלומן ולילך - עובדת קופת חולים "מכבי".
זכינו ליהנות מ-21 נכדים: אלי, מירב, ענבל, שחר, רינת, יוסי, שקד, גיא, שמוליק, טליה, דנה, רוני, מאיה, אורלי, ריני, יוסי, אסף, אלעד, יוסי, אלי, וגלית. וכן משלושה נינים: שחף, ירדן ועמית.