אוסט פנינה

נולדתי בשנת 1932 לחוה ויוסף לרנר בחוטין במחוז בסרביה שברומניה. משפחתי מנתה שש נפשות: הורים וארבעה ילדים. אמי ניהלה מספרה ואבי היה פרוון. בית הוריי היה בית מסורתי.
למדתי שנה אחת בלבד בבית הספר הרומני הכללי, עד שברית המועצות נכנסה ב-1939, וכל מסכת החיים השתנתה ללא היכר. בשנת 1941 בשעה שברית המועצות עזבה, נכנסו הגרמנים ושרפו את העיירה. הגרמנים ריכזו את כל היהודים בגימנסיה. הראשונים שהוצאו להורג היו עורכי דין, רופאים ומשכילים. כעבור כמה ימים גורשנו. לקחנו חפצים חיוניים מהבית, אותם השלכנו בדרך.
בספטמבר 1941 החלו הגירושים שנמשכו עד סתיו 1942. גורשנו לטרנסניסטריה. יותר משבועיים נדדנו בדרכים על גבי עגלות עד שהגענו לעיירה בשם סוקורן. שהינו שם כחודש ימים. התמותה בדרך הייתה רבה. אני חליתי בטיפוס ואמי הצילה את חיי בעזרת סדינים לחים. הייתי מחוסרת הכרה מספר ימים. קיבלנו פקודה לנוע. כבר לא נמצאו עגלות לנסיעה שיקלו עלינו את המשך הדרך. היינו חייבים לצעוד ברגל. מחמת מחלת הטיפוס הקשה בה לקיתי רזיתי מאוד. הגענו לעיר אטקי. גם עיירה זו הייתה שרופה. חצינו את הדנייסטר במעבורת. המחזה הקשה שנגלה לעיניי היה שבכל התעלות התבוססו אנשים גוססים וגופות רבות צפו בנהר. מספר היהודים שגורשו למחנות בטרנסניסטריה נע בין 150,000 – 185,000 וכ-90,000 איש נספו במחנות.
בהגיענו לעיירה מוגילב בטרנסניסטריה נשלחו האנשים צפונה. לאחר כמה ימי הליכה, בעיצומו של החורף הקשה, הגענו לעיירה לוצ`יניץ. אבי ברח מן הגטו ועבד בפרוות וכך דאג לנו למזון דל. בני המשפחה נהגו להתחבא בעליית הגג יחד עם משפחות נוספות. אסור היה לנו להוציא הגה מפינו. בשנה הראשונה מצבנו היה שפיר, אבינו דאג לנו לאוכל. אך לקראת סוף חורף 1941 רגליו קפאו והוא נפטר מהרעלת דם. ברחנו לסוהקי, נתפסנו, וגורשנו לגטו טרופובה. בשנת 1944 אמי חלתה מאד והוכנסה לבית חולים ואנו נשלחנו לבית יתומים. כעבור שבועיים נודע לנו שאמנו נפטרה. פונינו ונסענו בעגלות עד שהגענו שוב לעיירה מוגילב.
יצחק ארצי ז"ל אסף את חבורת הילדים במטרה להביאנו ארצה. רוכזנו כאלף ילדים בתחנת הרכבת במוגילב. חרדתי לאבד את שתי אחיותיי הקטנות, מאחר ואחותי הבכירה הופרדה ממני ונלקחה לקרון הראשון, לפתע מצאתי את עצמי הופכת לאמם של אחיי הצעירים. הפרידה מאחותי הייתה סיוט לגביי שמא אאבד את כל משפחתי. כל הדרך שמרתי עליהן בשבע עיניים. הגענו לרומניה ובעיירה בואוש, משפחות מקומיות לקחו לביתם את הילדים. אותי לקחה משפחה שרצתה ילדה בת 9, מאחר והייתי בת 11 שיקרתי להם. עד היום אני בקשרים אמיצים אתם.
עליתי לארץ בשנת 1944 במסגרת עליית הנוער. הפלגנו באנייה "קזבק" לטורקיה ומשם ברכבת לסוריה, ללבנון, ראש הנקרה ולעתלית. הגענו למוסד עליית הנוער "מזרחי" ליד פתח תקוה, שם התחנכתי. לאחר שעזבתי את המוסד פגשתי את משה אוסט ונישאתי לו בשנת 1950. עבדתי כלולנית וניהלתי את הלול בעליית הנוער.
נולדו לנו שלושה ילדים: חוה – מורה בתיכון, יוסי - הנדסאי בתעשייה האווירית ודורון – קבלן.
עתה אנו נהנים מנכדנו: שרית, סיגל, גיא, עדי, יפעת, ירדן, אופיר, טל ועדו.
אני מרחיבה את השכלתי בהרצאות בחוג לגמלאים הניתנות בבית האומנויות.