אנגלשטיין יחזקאל
נולדתי בשנת 1935 למלכה ולקלמן בעיר קרקוב בפולין. המשפחה הייתה אמידה, בעלת מפעל טכסטיל. אבי היה סוחר וכן בעל שתי חנויות בדים.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. ברחנו בעגלת איכרים לכיוון מזרח פולין לעיר לבוב הנקראת בגרמנית למברג שהייתה תחת שלטון ברית המועצות.
בשלב מסוים שאף אבי לשוב על עקבותיו לקרקוב מאחר והשאיר בה רכוש רב ולא היה מודע לזוועות המלחמה. אבי שכר מורה דרך, אך סופת שלגים מנעה מהם לצאת לדרך, ובכך למעשה ניצלו חייהם. שהינו בעיר לבוב במשך כשנה.
בשנת 1940 הגיעה לעיר המשטרה החשאית הסובייטית וכל היהודים הועמסו על קרונות בקר ונשלחו לסיביר. גרנו בצריף עם עוד כמה מתנגדי המשטר. הכריחו אותנו לעבוד ביער ולהוציא מעצי המחט את השרף שממנו הפיקו תרופות. פעם בכמה ימים הייתה מגיעה משאית עמוסת מזון: לחם, סוכר, קמח שחולק לנו בהקצבה זעומה. כמובן שבשר וביצים לא ראינו כלל. הסובייטים, מתנגדי המשטר, היו צדים לצורכי מחייתם בעלי חיים וכך יכלו לשרוד.
ב-22 ביוני 1941, כשפלשו הגרמנים לברית המועצות, נחתם הסכם בין סטלין לגנרל שיקורסקי ולפיו הפולנים שוחררו מעבודה בסיביר והיו רשאים לנסוע ברחבי ברית המועצות.
עברנו לעיירה קטנה בסיביר בשם אוצ`יפיריסטן, כ-200 ק"מ מנובוסיבירסק. אבי עבד כמנהל חשבונות באינקובטור לגידול אפרוחים. במהלך המלחמה התגוררנו בחמישה בתים שונים בשכירות אצל אלמנות סובייטיות. אמי התפרנסה מסריגה, בתמורה לעבודתה קיבלה מזון. בשנת 1946, שנה לאחר סיום המלחמה, ניתן היה לשוב לפולין. נסענו כחודש עד שהגענו לעיר לודז` שבפולין. חיפשנו אחר בני משפחתנו והתברר לנו שכל משפחת אבי נספתה בשואה. ממשפחת אמי, מבין חמישה אחים, נותר רק אח אחד בלבד, שבביתו גרנו שלוש שנים. אף סבי אברהם וסבתי יוכבד מצד אבי, והוריי אמי הירש צבי ואסתר נבנצאל נספו בשואה.
אבי ניסה להשיב את הרכוש הרב של המשפחה, אך ממשלת פולין הלאימה את כולו, ופיצתה אותנו בסכום זעיר - לכן החלטנו לעלות ארצה.
במרס 1950 עלינו ארצה באמצעות הסוכנות.
שירתי בצה"ל והשתתפתי במלחמת סיני וששת הימים.
בשנת 1965 נישאתי לסילביה.
אני עובד כרואה חשבון.
נולדו לנו שלושה ילדים: גילה - מורה לאנגלית, אורנה - מזכירה בכירה בחברת ביטוח, ואבי - מתכנת מחשבים.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: עדי, טל, רוני ותומר.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. ברחנו בעגלת איכרים לכיוון מזרח פולין לעיר לבוב הנקראת בגרמנית למברג שהייתה תחת שלטון ברית המועצות.
בשלב מסוים שאף אבי לשוב על עקבותיו לקרקוב מאחר והשאיר בה רכוש רב ולא היה מודע לזוועות המלחמה. אבי שכר מורה דרך, אך סופת שלגים מנעה מהם לצאת לדרך, ובכך למעשה ניצלו חייהם. שהינו בעיר לבוב במשך כשנה.
בשנת 1940 הגיעה לעיר המשטרה החשאית הסובייטית וכל היהודים הועמסו על קרונות בקר ונשלחו לסיביר. גרנו בצריף עם עוד כמה מתנגדי המשטר. הכריחו אותנו לעבוד ביער ולהוציא מעצי המחט את השרף שממנו הפיקו תרופות. פעם בכמה ימים הייתה מגיעה משאית עמוסת מזון: לחם, סוכר, קמח שחולק לנו בהקצבה זעומה. כמובן שבשר וביצים לא ראינו כלל. הסובייטים, מתנגדי המשטר, היו צדים לצורכי מחייתם בעלי חיים וכך יכלו לשרוד.
ב-22 ביוני 1941, כשפלשו הגרמנים לברית המועצות, נחתם הסכם בין סטלין לגנרל שיקורסקי ולפיו הפולנים שוחררו מעבודה בסיביר והיו רשאים לנסוע ברחבי ברית המועצות.
עברנו לעיירה קטנה בסיביר בשם אוצ`יפיריסטן, כ-200 ק"מ מנובוסיבירסק. אבי עבד כמנהל חשבונות באינקובטור לגידול אפרוחים. במהלך המלחמה התגוררנו בחמישה בתים שונים בשכירות אצל אלמנות סובייטיות. אמי התפרנסה מסריגה, בתמורה לעבודתה קיבלה מזון. בשנת 1946, שנה לאחר סיום המלחמה, ניתן היה לשוב לפולין. נסענו כחודש עד שהגענו לעיר לודז` שבפולין. חיפשנו אחר בני משפחתנו והתברר לנו שכל משפחת אבי נספתה בשואה. ממשפחת אמי, מבין חמישה אחים, נותר רק אח אחד בלבד, שבביתו גרנו שלוש שנים. אף סבי אברהם וסבתי יוכבד מצד אבי, והוריי אמי הירש צבי ואסתר נבנצאל נספו בשואה.
אבי ניסה להשיב את הרכוש הרב של המשפחה, אך ממשלת פולין הלאימה את כולו, ופיצתה אותנו בסכום זעיר - לכן החלטנו לעלות ארצה.
במרס 1950 עלינו ארצה באמצעות הסוכנות.
שירתי בצה"ל והשתתפתי במלחמת סיני וששת הימים.
בשנת 1965 נישאתי לסילביה.
אני עובד כרואה חשבון.
נולדו לנו שלושה ילדים: גילה - מורה לאנגלית, אורנה - מזכירה בכירה בחברת ביטוח, ואבי - מתכנת מחשבים.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: עדי, טל, רוני ותומר.