אנזל בתיהנולדתי כבתם בכורתם של הוריי – צפורה-פייגלה ודוד רדז`ינסקה בחמילניק שבמחוז קילצה שבפולין. המשפחה מנתה ארבעה ילדים: שרה, רחל, שמעון-לייב ואני. בית הוריי היה בית ציוני מאד, אך גם בית שהקפידו בו על שמירת המסורת. בחמילניק למדתי בבית הספר הממלכתי עד כיתה ז`. נשלחתי לעיר בנז`ין-בנדין בה למדתי שלוש שנים בבית ספר מקצועי שהכשירני כמורה לעיצוב מודלים, לתפירה ולגזירה. את נעוריי העברתי בפעילות בתנועת בית"ר.
נישאתי לבעלי הראשון – נתן וייסגול והמשכנו להתגורר בחמילניק.
ב-1 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את חמילניק. בשנים 1941 - 1942 רוכזו היהודים בשכונה אחת שהיוותה את הגטו. עבדתי בשרות הז`נדרמריה כתופרת. עיקר עיסוקי היה בתפירת שמלות למען נשות הקצינים הגרמנים. אבי בעלי רכש עבורי תעודות ארִיות, בעזרתן ברחתי מגטו חמילניק ועברתי לוורשה. בעלי, שהיה סטודנט לרפואה, נשאר בחמילניק וטיפל בחולים. בגטו פרצה מחלת הטיפוס בכל חריפותה. הגרמנים הוציאו להורג את כל החולים והרופאים ובכללם את בעלי נתן וייסגול. יהודי חמילניק נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה, בו מרביתם מצאו את מותם. כל משפחתי הענפה נספתה במחנה זה.

נאסרתי ונשלחתי ל"האסאק", קילצה, שם קיבלתי את ההודעה המרה על מות בעלי. נאסרתי כפולנייה בשם מתילדה קיידה בעת המעצרים עקב המרד בוורשה. נשלחתי אל מחנה הריכוז רוונסברוק. במחנה זה תפקידי היה להעמיס עגלות באבנים גדולות ולסחבן ממקום למקום ללא כל תכלית. המספר האישי שניתן לי במחנה היה 29939. ממחנה זה הועברתי למחנה אלטנבורג טירינגן - שלוחה של מחנה בוכנוולד - בו פעל בית חרושת "האסאק" ליצור כדורים לרובים. אני, כיתר האסירות, ייצרתי כדורים לרובים. במחנה זה חיברתי יחד עם שאר האסירות ספר שירים אותו אני מחזיקה עד עצם היום הזה.

עם סיום המלחמה השתתפתי בצעדת המוות. בדרך, ב-12 באפריל 1945, שחררו אותנו האמריקנים. בשל מצבי הגופני הרעוע נשלחתי להחלמה לסנטוריום "שלוס הלמה" בבאד קיסנגן שבגרמניה. משם עברתי ללנדסברג ולפוטנשטיין, שם הכרתי את בעלי אברהם אנזל - ניצול מחנה הריכוז בוכנוולד.
בדצמבר 1945 נישאתי לאברהם אנזל בעיר בירויט שבגרמניה. גרנו בעיר שש שנים, כשבעלי מנהל את הקשרים עם הג`וינט ומסייע ליהודי המקום במזון, במגורים, בעבודה ובדרכונים. בבירויט השלמתי את לימודיי כמודליסטית מוסמכת, עקב אובדן כל תעודותיי בתקופת השואה.
בשנת 1951 עלינו ארצה יחד עם שני ילדינו, משה ודוד, מנפולי שבאיטליה באנייה "נגבה".
בנינו את חיינו במגדיאל כשאני ובעלי עובדים יחדיו בעסק שהקמנו – מפעל בלוקים לבניה. בעלי ניהל בחריצות את המפעל, ואני עסקתי בהנהלת החשבונות ובהספקת המלט.
את עיקר פעילותי ההתנדבותית עשיתי בויצ"ו, בבני ברית וביע"ל (יד עזר לחולה).
שני בניי: משה - עורך דין, ודוד - רואה חשבון.
זכיתי ליהנות מחמישה נכדים: אוהד, אפרת, ענת, ליאת ויונתן ומשתי נינות: מאיה ובר.