ארנפריד צפורהנולדתי בשנת 1934 לגניה ויוסף לנג בעיירה רוזבדוב שבפולין. לאבי היה מפעל לנעליים ולאמי מפעל לשמיכות פוך ובו עבדה גם סבתי בתיה-בשה. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה ארבע בנות: חוה-חיה, חנה, צילה ואני.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לעיירה. החלו ההתעללויות ביהודים ובמיוחד בבעלי הזקנים אותם גזזו הגרמנים ללא רחם. אחותי חוה נסעה עם אבי לדודה בקרשניק ולא אבתה לשוב. היא נשארה עם הדודה ואנו יחד עם אבינו חצינו את נהר הבוג והמשכנו את מסענו ללבוב. שהינו בעיר שנה ואבי עבד במסחר. בברית המועצות נחשדנו כאויבים. נשלחנו לסיביר. אבי עבד בסטלין שבסיביר כחוטב עצים ביערות. חנה ואני למדנו בגן ילדים. לאחר שנה, כשלא נחשדנו עוד כאויבי האומה, שוחררנו והותר לנו לנסוע למקום אחר.

בשנת 1942 נסענו לקזחסטן. בגיל שמונה התחלתי ללמוד בבית הספר בשפה הקזחית והרוסית. גרנו בקולחוז אמבקשי. בשנת 1943 נולדה אחותי צילה. אבי עבד במחסן תבואה כשומר וזה היה מזלנו. הוא היה ממלא את כיסי החולצות והמכנסיים בקמח. הרעב בקזחסטן היה כבד מאד. לקזחסטנים היו עזים, כבשים, מעט פרות, וחלב לא חסר להם. הם היו רועי כבשים ועבדו בחקלאות. הבתים היו עלובים העשויים מחומר.
בשנת 1944 נצטווה אבי להתגייס לצבא. הוא ניסה להתחמק מרוע הגזרה, ברח ונתפס. אבי נשלח לעבודת פרך בקירגיסטן ועבד במכרות פחם. הוא הצהיר שהוא בקי בתיקון נעליים ועבד כשוליה. אבי שלח מכתבים ומעט כסף ואמי עבדה בייבוש שזיפים ועגבניות. חנה ואני שמרנו על צילה הקטנה וכמעט ולא הלכנו לבית הספר. בערבים אמי הייתה אופה פיתות וחנה ואני היינו מוכרות את הפיתות בתחנת הרכבת לחיילים. כך הרווחנו עוד קצת כסף למחייה. במעט הכסף שחסכנו רכשנו עז שסיפקה חלב לאחותי התינוקת.
בתום המלחמה החל הג`וינט לעזור ליהודים. הגיעה אלינו מורה ולימדה אותנו פולנית. אמי הפסיקה לעבוד והמשכנו את לימודנו בקזחסטן.
בשואה נספתה אחותי חוה-חיה. התברר שריכזו את כל יהודי בקרשניק במקום אחד שם נורו כולם.
בשנת 1946 שבנו לפולין לעיירה בולקוב. אבי כתב שהוא נמצא בגדנסק שבפולין. אמי העבירה אותנו לקיבוץ שהתארגן לנסיעה ארצה. אחותי צילה נמסרה לבית יתומים. כשאמי שבה לבית היתומים להוציא את צילה, התברר לה שכל הילדים הועברו לגרמניה בדרכם ארצה.
בשנת 1950 עלינו ארצה והתחלנו לחפש אחר צילה. כל מאמצינו עלו בתוהו, עד היום צילה לא נמצאה. אמי חלתה מרוב צער. אבי הפך עולמות בתקווה למצאה אך לצערנו ללא הצלחה.
נשלחנו למעברה בהדר. אבי עבד בפרדסים. לאחר זמן מה רכשו הוריי בית בנווה נאמן. למדתי את מקצוע האחות. למדתי שנה אחות מעשית בבית ליד ואחר בהדסה ת"א. עבדתי בבית החולים תל השומר.
שירתי בחיל הרפואה בחיל האוויר. בשנת 1962 נישאתי לראובן ארנפריד.

נולדו לנו שתי בנות: גילה – מורה לחינוך מיוחד, ובתיה – מורה לחינוך בגיל הרך.
בשנת 1973 חזרתי לעבוד כאחות בקופת חולים לאומית ועבדתי 30 שנה.
זכינו ליהנות מ-5 נכדים: ניצן, יובל, ענבל, עומר ויואב